מזה כמה שנים מתנהל בישראל שיח ציבורי ער בעניין עונש מוות למחבלים רוצחים. בני משפחות שכולות טוענים: "בזמן שהפוליטיקאים מדברים ללא הפסקה על עונש מוות, מערכת המשפט גוזרת עונשי מאסר מקלים בעסקאות טיעון מפוקפקות"


האם ראוי לגזור על מחבלים רוצחים עונש מוות? סקרי דעת קהל בנושא מצביעים על כך שרוב הציבור תומך ביישום חקיקת עונש מוות למחבלים רוצחים. אך ישנם גם אחרים, כולל מבין בכירי מערכת הביטחון, שאינם מצדדים בכך בטענה שאינו יהיה יעיל ואף יגרום לנזק תדמיתי לישראל. במקביל, בני משפחות שכולות מתרעמים על הפער בין ההצהרות של נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה, לעומת העונשים המקלים, לטענתם, הנגזרים על מחבלים בבתי הדין הצבאיים והאזרחיים.

חוק המאבק בטרור שהוגש על ידי שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני ונחתם בסופו של יום, לאחר כמה תיקונים, על ידי איילת שקד, קובע את רף הענישה המקסימלי לעבירות טרור, במסגרת בתי הדין האזרחיים. במסגרת החוק, נקבע כי עבירת "החזקת פרסום או מתן שירות שקשור בפרסום חומרי הזדהות עם ארגון טרור" תביא לעונש מאסר מקסימלי של שנתיים. עבירת "אי מניעת מעשה טרור" תביא לעונש מאסר של שלוש שנים, בדומה לעבירת "מעשה פומבי של הזדהות עם ארגון טרור". גם עבירות חמורות יותר, כמו "העמדת אמצעי לטובת ארגון טרור" כמו הסעה, בגדים או כסף, או עבירת "קריאה ישירה או עידוד לביצוע מעשה טרור" תגרורנה ענישה מקסימלית של חמש שנות מאסר בלבד.

בני משפחות שכולות הביעו לא אחת מחאה בעניין הענישה המקלה. לדבריהם, אם לא די בכך שהעונשים המקסימליים שנקבעו בחוק קלים מידי, בית המשפט לרוב לא יגזור את הענישה המקסימלית אלא ישקלל נתונים נוספים כמו מצבו החברתי והנפשי של המחבל, ויאשר עסקאות טיעון שיביאו לעונשי מאסר קלים יותר מאשר נקבע בחוק. בנוסף לכך, מחבלים עדיין מקבלים אפשרות לקיצור עונשים בגין התנהגות טובה, והתוצאה של כל אלה היא שחרור מהכלא לאחר זמן קצר מאוד, ובמקרים רבים חזרה מידית למעגל הטרור.

עבירות נוספות שעונשן מתחת לעשר שנות מאסר הן "ביצוע פעילות לטובת ארגון טרור", ו-"גיוס חברים לארגון טרור" שנקבעו לענישה מקסימלית של שבע שנות מאסר. אפילו עבירת "אימון והכשרת גורמי טרור" שנמצאת במתחם של טרור מעשי שיכול להביא לנפגעים בנפש, תביא לענישה מקסימלית של תשע שנות מאסר בלבד. על הגישה של מערכת המשפט ניתן למשל ללמוד מפרשת המחבל אחמד עשאייר. הוא תקף צעיר חרדי בפיגוע שביצע בשנת 2016, נמלט מהזירה אך נעצר כעבור זמן מה על ידי שירות הביטחון הכללי. הוא הודה במיוחס לו ונגזרו עליו שבע וחצי שנות מאסר בלבד, וזאת למרות שלא הואיל להביע חרטה על מעשיו. בערעור שהגיש, הופחתו מגזר דינו 18 חודשים ועונשו נקבע על שש שנות מאסר בלבד.

במקרה נוסף, נגזרו ארבע וחצי שנות מאסר בלבד על מחבל שהטיח אבן גדולה מגובה של ארבעה מטרים על תייר שהתהלך בעיר העתיקה בירושלים בשנת 2017. המחבל, מחמד בן נדאל ראזם, לא ידע כי התייר חבש קסדה מתחת לכובעו, ולמרבה המזל הוא ניצל מפגיעה חמורה בהרבה. במקרה אחר, בשנת 2018, מחבל ערבי ישראלי מטירה, מוחמד מסרי, תכנן להוציא לפועל פיגוע במתווה של ירי, דריסה או דקירה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר עליו רק 7 וחצי שנות מאסר.

לטענת המשפחות השכולות תופעת הענישה המקלה גורמת לפגיעה ישירה וחמורה בהתרעה הישראלית. "צריך לזכור שבנוסף לענישה המקלה, גם התנאים בבתי הכלא למחבלים משופרים והם נהנים מהטבות שונות תוך שהם מקבלים מהרש"פ משכורת בהתאם לכמה יהודים שהם רצחו. אם מוסיפים לכל אלה גם את האופציה לשחרור מוקדם מהכלא במסגרת עסקת חליפין או "מחווה מדינית", התמונה המצטברת היא מדיניות של עידוד הטרור".