"בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר".
במילים המצמררות הללו נפתח ספרה האוטוביוגרפי של גליה עוז, "דבר המתחפש לאהבה", המספר את סיפורה כבת למשפחת עוז וביתו של אחד הסופרים הפופולריים בישראל בכל הזמנים וזוכה פרס ישראל, עמוס עוז. בספרה מתארת גליה עוז מסכת התעללות מתמשכת מצד אביה שלטענתה נהג להתעלל בה באופן שיטתי וסדרתי, להשפילה ולבזותה ללא כל "סיבה" וללא קשר למעשיה, רק משום היותה היא.
פניה, עמוס וגליה עוז.(צילום מסך, פייסבוק)
פניה עוז-זלצברגר, הבת הבכורה במשפחה העלתה פוסט המתאר את תחושותיה בחודש האחרון, מאז יצא הספר לאור והביא לסערה התקשורתית: "בבוקר יום ראשון לפני ארבעה שבועות בישרו לי עשרות טלפונים מעיתונאים שעולמי, כפי שהכרתי אותו, חרב עלי סופית." כתבה עוז-זלצברגר. "נכון שההרס הנורא של משפחת ילדותי התחולל כעשור קודם לכן, אבל עוד יכולנו לקוות שגליה או ילדיה יחדשו קשר עם מי מאיתנו, שתהיה שיחה, ואפילו איזו השלמה."
בהמשך דבריה נכתב: "גם אחרי שאבא מת בשיבה רעה עוד היה מקום לקוות. במשך החודש האחרון נגררתי לזירת חיות טרף, הופשטתי, הושפלתי, הולקיתי וקוללתי על ידי אלפי ישראלים וישראליות שקנו מאחותי את סחורתה במלואה, ללא פקפוק וללא היסוס אנושי קל שבקלים. וכמובן, ללא שמץ חמלה עלינו, שלושת האנשים החיים שרצתה (ואולי הצליחה) להרוס."
לבסוף מבקרת עוז-זלצברגר את מי שלטענתה הפכו את אחותה גליה לקרבן אף שלמעשה לא הייתה כזו במציאות. "אני לא קורבן ואחי הצעיר גם הוא לא קורבן, מן הסיבה הפשוטה כי משבצת הקורבנות כבר תפוסה ומבוצרת. חוץ מזה, טובים לי בני האדם הספקנים והעצובים שמסוגלים לחבק אותי, מעדרי ה״מאמינות לך על אוטומט״, שגם לוּ התהפכו לעמוד לצידי היו ממשיכים לעורר בי אימה חשיכה."
גם דניאל עוז, בן המשפחה, העלה פוסט עם תמונתו של אביו אוחז בזרועותיו בגליה כשהייתה תינוקת והוסיף את המילים: "אב ובת". עוד לפני כן הגיב לדברים באריכות בסדרת פוסטים שהעלה לפייסבוק. בין השאר כתב: "אני מרגיש שמחקו אותי וציירו מישהו אחר במקומי, ולאף אחד זה לא נראה חריג".
לאחר ראיון אישי של גליה עוז לדניאלה וייס בערוץ 12, התייחס דניאל לדברים וכתב: "אבא שלי לא היה מלאך, רק בן אדם. אבל הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. עם דמותו הציבורית היו לי יחסים מורכבים. היו לי ביקורות עליה. למעשה סבלתי ממנה בעקיפין. דווקא בדלתיים סגורות הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר."
עוז הוסיף וכתב: "הוא היה איש ששיפר את עצמו בעיקשות נדירה, החל בנעורים של חוסר-כל וטראומה קשה, ועד שהפך לכור מפיז אור של חום ואיכפתיות. כמו פרח באדמת טרשים. המשפחה הייתה הדבר החשוב לו בעולם. כמובן שלא היינו מהמשפחות המאושרות שהזה טולסטוי וכולן דומות זו לזו. היו פגמים. היו קשיים. יש לי זיכרונות רעים מאבא שלנו."
עם זאת, הוא הוסיף הסתייגות מדבריה של אחותו גליה והדגיש: "אבל עבורי הם כאין וכאפס: רוב הזמן הוא לא רק דאג לצרכינו החומריים אלא היה דאגן בלתי נלאה לשלומנו (עד לרמה נאג'סית), חבקן כל עוד התאפשר לו, חייכן חם בעל קשב אקטיבי ומתעניין (תכונה שתמיד קינאתי בה) ואף סידור או מטלה לא היו זוטים מדי או מתחת לכבודו אם הם היו למעננו."
"אשפיל רק את עצמי אם אגלה כמה מהדברים הממש טריויאליים שהוא עשה למעני גם כשיכולתי לבד. *למרות* הפרסונה הציבורית שלו, *למרות* האקט שלו, לא הייתי מחליף אותו בשום אבא אחר. אחותנו הבכורה, פניה, מרגישה כמוני."
